״לא שלום ולא ביטחון יהיו אפשריים כל עוד האידיאולוגיה הפלסטינית הבנויה על שלילת הציונות תמשיך להתקיים.״ (מתוך הספר ״שיבה באוקטובר״)
בפברואר 1947 הסביר שר החוץ הבריטי ארנסט בווין בנאום לפרלמנט הבריטי את כישלון בריטניה במילוי כתב המנדט: ״ממשלת הוד מלכותו עומדת בפני סכסוך עקרונות שאינו ניתן לפיתרון (Irreconcilable)… העיקרון החשוב ביותר ליהודים הוא הקמתה של מדינה יהודית ריבונית. העיקרון החשוב ביותר לערבים הוא להתנגד בכל מחיר להקמתה של מדינה יהודית ריבונית בחלק כלשהו של שטחי המנדט״.
מאז ועד היום מהות הסכסוך לא השתנתה – היהודים רוצים מדינה, וערביי המנדט, הידועים כעת כפלסטינים, נחושים להתנגד בכל מחיר לכך שליהודים תהיה מדינה. זו אינה מחלוקת על טריטוריה. זו מחלוקת על הזכות להתקיים כעם ריבון בביתו. האלימות, המלחמות, הטרור, הסבל – כולם תוצאה של שלילת הזכות של יהודים להחזיק בית לאומי בחלק כלשהו של ארץ ישראל. אתגרי הביטחון ומדיניות החוץ של ישראל נגזרים משלילה זו.
שלום, במלוא מובן המילה של שלום, ייכון אך ורק כשהערבים בכלל והערבים הפלסטינים בפרט יסיימו את מלחמתם בת יותר ממאה השנים כנגד הציונות. שלום ייכון רק כאשר האידיאולוגיה הזו, שהביאה לכל כך הרבה סבל והרס, ושאפשר לתאר כ״פלסטיניזם״ – המאחדת מיליוני ערבים בעזה, בגדה, בירדן, בסוריה ולבנון וברחבי העולם – תוחלף בשאיפה חיובית להתקיים לצד מדינה יהודית ולא במקומה, תוך הפנמה שהמשמעות היא שמיליוני פלסטינים, בוודאי אלה החיים בעזה, בגדה ובירדן אינם ״פליטים מפלסטין״ ואינם זכאים להתיישב ולהתאזרח במדינת ישראל הריבונית בשם ״שיבה״.
החזון של מפלגת עוז הוא חתירה מתמדת לשלום המתבסס על נטישת ״הפלסטיניזם״ לטובת הכרה ערבית בזכותו השווה של העם היהודי להגדרה עצמית במולדתו ההיסטורית – ציונות ערבית. זהו חזון שגם אם לא יתממש מחר בבוקר, הוא צריך להיות הרעיון המארגן של מדינת ישראל בתחומי החוץ והביטחון וממנו ייגזרו הפעולות היומיומיות. אחרי עשרות שנים של נסיונות להשיג שלום באמצעות קיצורי דרך שלא קירבו אותנו כהוא זה להשגת שלום אמת, דווקא חזון ארוך טווח, אליו חותרים יום יום באורך רוח, יכול להוביל להישגים, ואולי אפילו מוקדם מן הצפוי.
הרצאה באנגלית עם כתוביות בעברית על יסודות הסכסוך והחתירה לשלום:
צמצום
שירותי המדינה למשרתי המדינה
מדינת רווחה מתקדמת, הפועלת כל העת להגדיל את החירות, איכות החיים והרווחה של תושביה, נשענת בראש וראשונה על רעיון הערבות ההדדית. הנכונות לשלם מסים שמממנים שירותים ציבוריים איכותיים בתחומי החינוך, הבריאות, הרווחה והתחבורה, המאפשרים לאזרחי המדינה לממש את מלוא היכולות שלהם, נובעת מההנחה שמתקיימת מידה של סולידריות וערבות הדדית בין השותפים לחברה.
בישראל, עד להגעה לשלום המיוחל, הנכונות להגן על המדינה משקפת באופן העמוק ביותר את ערך הערבות ההדדית. לכן, החברה הישראלית כולה – יהודים וערבים, גברים נשים, חילונים, חובשי כיפה וחרדים – תידרש להיות חברה מגויסת להגנתה, ולמען הבהירות: גיוס והגנה משמעותם שירות צבאי. ככל שיש שירותים שהמדינה נדרשת להם, הם יוכנסו תחת הצבא כדי להבטיח אחידות בשירות לכל.
מפלגת עוז תפעל לכך ששירותי חינוך ממלכתיים, בריאות ציבורית, תחבורה ציבורית ותשלומי רווחה יינתנו באופן איכותי ושוויוני אך ורק לאלה המשרתים בצבא ולמשפחותיהם. לאחר שצווי גיוס יישלחו לכולם – כך שלכל אזרחי ישראל תינתן ההזדמנות לקחת חלק באופן שווה – מי שעדיין יסרבו לתרום את חלקם בשירות הצבאי ובהגנה על המדינה יבהירו בכך שהם הוציאו עצמם מן הכלל ואין להם, לכל הפחות, חלק בערבות ההדדית הבאה לידי ביטוי בשירותי המדינה, ויידרשו לשלם תשלום מלא ככל שיבקשו את השירותים הללו.
במשך מאות שנות גלות, כשמצבם של היהודים היה נתון בידי גורמים זרים ושהותם היתה על תנאי, התפתחו אופני מחשבה ומנגנוני התמודדות לטובת הישרדות תחת תנאים של חולשה וארעיות. אך אותם מנגנוני הישרדות, כגון: העדפת העכשיו על פני עיצוב העתיד, ציפייה למשיח על פני פעולה בהיסטוריה, התמקדות באויבים פנימיים במקום באויב החיצוני, אינם מתאימים לחיים במדינה הריבונית של העם היהודי. רבות מהבעיות של מדינת ישראל נובעות מכך שעדיין לא הושלמה המהפכה התודעתית מחיים בגלות לחיים ריבוניים. לכן, בשלל נושאים שעל הפרק, בבסיס הפיתרונות הנדרשים עומד בראש וראשונה הצורך לעבור שינוי תודעתי.
למשל:
בנושא החוקתי והמשפטי, הפיתרון למאבק בין הרשות השופטת למבצעת (ככל שבאמת רוצים לפתור את הנושא ולא להשתמש בו כמאבק על הבעלות על המדינה) נמצא בחיזוק הרשות היחידה הנבחרת והמייצגת את הריבון במדינה – הכנסת. גם מערכת המשפט וגם הממשלה נדרשות להשיב לכנסת סמכויות שנלקחו על פני שנים ולהכפיף עצמן לריבונות הכנסת, כשגם הכנסת מצידה צריכה לשקף, באיכות חבריה ובהתנהלותה, את היותה הגוף המייצג את הציבור כולו.
או למשל, בנושא הגבולות וההתיישבות העיקרון צריך להיות פשוט: בתוך שטחה הריבוני של מדינת ישראל כל האזרחים שווים והתיישבות תהיה רק בשטחים בריבונות. משחקי החומה ומגדל המתנהלים מול צה״ל כאילו מדובר בצבא העות׳מאני או הבריטי והוראות השעה בשטחים חייבים להתחלף בהכרעה ריבונית שעוברת דרך כנסת ישראל. כלומר, בהחלט אפשר לספח שטחים למדינת ישראל, אך התיישבות ישראלית תתקיים רק בשטחים שסופחו למדינת ישראל והפכו לשטחים שבריבונותה המלאה כשההחלטה על כך עברה בכנסת.
או למשל, בנושא ישראל כמדינה יהודית, גם כאן, העיקרון פשוט – יקבע הריבון ולא הרבנים. במדינתו הריבונית של העם היהודי הרבנים יכולים למלא תפקיד כמורים ופרשנים ומנהיגי קהילות, אך לא כמקור סמכות של המדינה ובוודאי שלא במימונה. ככלל, המדינה לא תממן שירותי דת ואנשי דת ואלה יהיו במימון הקהילה בלבד, ככל שתרצה ותבחר בכך. חשוב להדגיש, אם אין זה ברור, שאין קשר בין מימון שירותי דת לבין היותה של מדינת ישראל ביתו הלאומי של העם היהודי.
או למשל בנושא חינוך, קיומה של מדינה ריבונית בכלל תלוי בחינוך ממלכתי בשפה משותפת לכל אזרחיה שבמדינה יהודית בפרט זו השפה העברית. העיקרון המנחה הוא שהמדינה תממן אך ורק חינוך ממלכתי בשפה העברית. בתי ספר ממלכתיים יוכלו לכלול לכל היבטים ייחודיים כמו לימודי טקסטים יהודיים, או לימודים בשפה הערבית, אך הבסיס המשותף לכל יהיה חינוך ציבורי ממלכתי בשפה העברית. תלמידים הלומדים המערכות הללו (היחידות שמדינת ישראל תממן) יהיו זכאים לכל השירותים הציבוריים ללא קשר לשירות הצבאי של הוריהם.
או למשל בנושא המרחב הציבורי, החוק והסדר: המשמעות של תודעה ריבונית היא ההבנה שהשלטון והמשטרה אינם כח זר ויש עניין משותף לכל אזרחי המדינה בחוקים ברורים, באכיפה עקבית ושווה ובסדר במרחב הציבורי בכל שטחיה הריבוניים של המדינה. הדבר תקף גם לצורך בתכנון ארוך טווח בכל התחומים הציבוריים מתשתיות תחבורה, אנרגיה ומים למדינה שצפויה להיות צפופה אף עוד יותר.
לבסוף, מרכיב מרכזי של ריבונות שהכרחי למימושה המיטבי הוא שירות ציבורי איכותי. למדינת ישראל אין תרחיש בו היא גולשת לאיטה למדינת עולם שלישי בינונית וחסרת תפקוד. בהינתן שמדינת ישראל מוקפת אויבים אמיתיים שרוצים בסיום קיומה הריבוני, הרי שכל חולשה פותחת פתח למתקפות רצחניות שמטרתן להביא לקץ המדינה. מדינת ישראל במיוחד אינה יכולה להתקיים במצב שבו הממשלה, נציגי הציבור בכנסת והמגזר הציבורי אינם מאוישים על ידי מיטב האנשים שיש לעם היהודי ולאזרחי המדינה להציע. העיקרון המנחה חייב להיות לקדם אנשים ראויים, בדגש על נשים ראויות ומנוסות שהוכיחו עצמן מול אתגרים קשים במגזר הציבורי, למוקדי קבלת ההחלטות בממשלה, בכנסת ובמגזר הציבורי.
מתוך הכרה שבעיה תודעתית זו עומדת בבסיס בעיות רבות במדינת ישראל, מפלגת עוז תפעל לסיום היבט זה של המהפכה הציונית ולמימוש מלא של הריבונות הישראלית בשטחה הריבוני, בשלל המובנים המתוארים למעלה.
ד״ר עינת וילף שירתה כחברת כנסת בין השנים 2010-2013 מטעם מפלגות העבודה והעצמאות. בכנסת שירתה ד״ר וילף כיו״ר ועדת החינוך, יו״ר ועדת המשנה ליחסי ישראל והעם היהודי וחברה בוועדת החוץ והביטחון, שם הובילה את המאבק נגד אונר״א וזיהוי הדה-לגיטמיציה של ישראל והציונות כאתגר אסטרטגי.
לד״ר וילף תואר ראשון במדעי המדינה מאוניברסיטת הארוארד, תואר שני במנהל עסקים מאינסיאד שבצרפת, ודוקטורט במדעי המדינה מאוניברסיטת קיימברידג׳ שבאנגליה והייתה פרופסור אורחת באוניברסיטת ג׳ורג׳טאון. ד״ר וילף נולדה וגדלה בישראל ושירתה כקצינת מודיעין ב-8200.
ד״ר וילף נחשבת אחת מהדוברות הרהוטות והאפקטיביות ביותר של הסיפור הישראלי בזירה הבינלאומית. ד״ר וילף הייתה עמיתה נלווה במכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון ועמיתה בכירה במכון למדיניות העם היהודי. כמו כן הייתה ד״ר וילף יועצת מדינת לשמעון פרס בתפקידו כמשנה לראש הממשלה ויועצת אסטרטגית בחברה הבינלאומית מקינזי.
ד״ר וילף חיברה מספר ספרים העוסקים בנושאי יסוד בחברה הישראלית: ״מקימים, לוחמים ואנחנו״ העוסק בדור הצעיר בישראל, ״בחזרה לאלף-בית: כיצד להציל את החינוך בישראל ללא תוספת תקציב״ ו״זו לא השיטה, טמבל״ העוסק בשיטת הממשל בישראל. ספריה ״לנצח במלחמת המלים״, ״לספר את סיפורנו״ ו ״על כולנו להיות ציונים״ אוספים את מאמריה המרכזיים על ישראל והציונות. ספרה האחרון, ״שיבה באוקטובר״ שנכתב יחד עם ד״ר עדי שורץ, הוא עדכון של ספרם הקודם ״מלחמת זכות השיבה״, שיצא לאור בנוסף לעברית גם באנגלית, גרמנית, ספרדית, פורטוגזית ונורווגית, ועוסק במהות הסכסוך בין ישראל לפלסטינים ובחזון לעתיד.
לאחר הפלישה והטבח ב- 7 באוקטובר, כשהתברר באופן הנורא ביותר שרעיונותיה של וילף על הסכסוך והמטרה הפלסטינית נכונים ורלבנטיים, התפרסמו שתי כתבות פרופיל נרחבות על ד״ר עינת וילף תחת הכותרת ״נביאת ההתפכחות״ ו״שוברת מוסכמות״ והן זמינות לקריאה פה באתר.
מטרת מפלגת עוז היא לתת ביטוי פוליטי לרעיונות המפורטים למעלה כך שיעצבו את עתידה של מדינת ישראל. בהינתן שהמפלגות הקיימות לא מבטאות רעיונות אלה, מפלגת עוז קמה כדי להביא אותם לידי הציבור. בחודשים הקרובים בכוונת ד״ר עינת וילף להיפגש עם ציבורים רחבים ככל האפשר במטרה לבחון האם אכן יש ביקוש בקרב הציבור לרעיונות של מפלגת עוז. אם יתברר שאין עניין ברעיונות ואין למפלגת תמיכה המצדיקה את קיומה, מפלגת עוז לא תתמודד באופן עצמאי או בכלל בבחירות הקרבות.
הרעיונות של מפלגת עוז חוצים מחנות פוליטיים קיימים ומאתגרים את הקווים המפרידים ביניהם. מטרת ההקמה של מפלגת עוז והמסע של ד״ר עינת וילף בארץ היא לברר האם הרעיונות הללו שחוצים את הקווים הישנים המפרידים בין המחנות הפוליטיים מאפשרים גם ליצור תמיכה ציבורית רחבה ומסוג חדש.
הרשימה לכנסת תיקבע לקראת הגשת הרשימות אם וכאשר יתברר שיש למפלגת עוז תמיכה ציבורית מספקת. הרשימה לכנסת תיקבע על פי הרעיון שנוסח במטרות המפלגה ״לקדם אנשים ראויים, ובמיוחד נשים ראויות, למוקדי קבלת ההחלטות״ בדגש על ניסיון מוכח במגזר הציבורי.
בשלב זה הרעיון של מפלגת עוז הוא לאפשר התארגנות מקומית על בסיס יוזמה אישית. אין תפקידים או מנגנון מסודר. פשוט אפשר ורצוי לארגן מפגש או חוג בית, להפיץ את המסרים והסרטונים, לעקוב ולשתף במדיה החברתית או כל רעיון אחר שיכול לסייע. וכמובן אפשר גם לתרום.
״הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת?״ (משה דיין, ההספד על רועי רוטברג שנרצח בנחל עוז)
ברגע הזה בתולדות המדינה חשבתי כי השילוב בין האזכור התנ״כי המחבר בין כוח, חוזק, אומץ ושלום, והחיבור לקיבוצי העוטף ניר עוז ונחל עוז, נוגע בשאלות הקיום שלנו ובחזון לעתיד.
בתקשורת
הפודקאסט של רז זאובר
שיחה חוזרת אצל רז זאובר על מפלגת עוז, על הטעויות היסודיות בתפיסת הביטחון של מדינת ישראל, ואיך נתנו לקטר מתנה בשווי של מיליארדים.
היידה עם שי האוזמן
שיחה ראשונה בפודקאסט היידה של שי האוזמן על העבר והעתיד של עשיית השלום, וכמובן פוליטיקה ומפלגת עוז
הסרט אונר״א
סרטו הדוקומנטרי של הבמאי דוקי דרור על אונר״א - המבוסס על הספרים של ד״ר עינת וילף וד״ר עדי שורץ - ״מלחמת זכות השיבה״ ו״שיבה באוקטובר״ - אחרי שצופים אי אפשר עוד לראות בעיסוק באונר״א דבר צדדי.
ראיון על מפלגת עוז בתכנית שבע עם סולימאן מסוודה ועקיבא נוביק
ראיון בערוץ 13 עם אריק וייס
ראיון בעושים שישי עם אריק וייס על מפלגת עוז, ועדות חקירה והאופן שבו גורמים לנו להתווכח על מה שהוא מובן מאליו
״מרד החליפים״ עם ד״ר עינת וילף
ראיון חוזר עם בנושא הקמת מפלגת עוז, החזון לעתיד והסרט על אונר״א ותפיסת החובות והזכויות בחברה הישראלית לכל אזרחיה.
ד"ר עינת וילף בערב בוגרים של מכון ארגמן על המסע האישי שלה
ד"ר עינת וילף משתפת בתובנות וחוויות ממערכה מתמשכת על עיצוב המחשבה הציבורית, כפי שהיא מתנהלת בזירת הרעיונות, הנרטיבים וההסברה. הצצה מבפנים אל המאבק שמאחורי הכותרות – ומה שנגלה רק למי שקורא בין השורות.
מפלגת עוז תבקש להחזיר לפוליטיקה את העיקרון הפשוט והנשכח של הצגת טיעונים.
לא ״מי״, אלא ״מה״.
באמצעות מפגשים אישיים בכל הארץ שיעסקו ברעיונות ובחזון.
אם ברצונכם לשמוע עוד, לשאול שאלות, לקבל הבהרות, ולאתגר הנחות אתם מוזמנים לארגן מפגש עם ד״ר עינת וילף באמצעות פנייה בקישור הזה:
מתוך הכריכה: המטרה העליונה של הקולקטיב הפלסטיני היא להביא לקיצה של הריבונות היהודית בארץ ישראל. זו עובדה עוכרת שלווה, כמעט בלתי נסבלת. וממנה צריך להתחיל. רק אחר כך אפשר לכתוב, וצריך לכתוב, דו״חות מקיפים על הכשלון המודיעיני והצבאי בדרך לטבח של שבעה באוקטובר.
כל הפלסטינים, בכל שמונים השנים האחרונות, מתעקשים על שיבה. זו ״שיבה״ במובן של שיבת שעון הזמן לאחור, למציאות שלפני הציונות ומדינת ישראל. שיבה לימים שבהם לא היו כאן יהודים בעלי כוח וזכות להגדרה עצמית. זה הדבר שאליו הם רוצים לשוב.
לכן, שיבה באוקטובר איננו ספר על מרכיב אחד מתוך כמה מרכיבים בעימות עם הפלסטינים. זהו ספר שקובע, ומוכיח, שרעיון השיבה הפלסטיני הוא המרכיב היחיד שחשוב באמת בעימות עם הפלסטינים. מה שהופך את הספר הזה לחשוב ביותר שאפשר לקרוא, לקראת המשך ההתמודדות הבלתי נמנעת של ישראל עם האתגר הפלסטיני.
בכל פעם שישראל שוכחת את התשתית היסודית של העימות, כותבים עדי שורץ ועינת וילף, היא חושפת את עצמה למתקפה מדינית ולאלימות רצחנית. ספרם, שבונה קומת נוספת על ספרם הקודם, מלחמת זכות השיבה, מתאר בתנופה את תולדות ההתנגשות של יהודים וערבים בארץ ישראל, וחושף את הגיאולוגיה של הסכסוך, את הסלע שעליו הוא יושב.
עד שרעיון השיבה המהותי לא ייעקר מהעולם, הם כותבים, לא יוכל לבוא סוף לעימות. עד שרעיון השיבה המהותי לא ייעקר מהעולם, הם מסבירים, ישראל לא תדע שלווה. מסקנתם ברורה: משימתה העיקרית של ישראל היא לפעול כדי לעקור אותו.
מערכת החינוך מוטלת מדממת על הרצפה ועליה להגיע בדחיפות לחדר מיון. המערכת נמצאת על סף קריסה – אין לימודים, יש הפקרות והאלימות נמצאת בכל מקום. מצבם של הילדים בבתי הספר רע אף יותר ממה שההורים מעזים להאמין. ניסיונות לרפורמה נכשלו בזה אחר זה, ודינם להיכשל גם בעתיד, אם לא יינתן למורים לעשות את עבודתם. מורים רבים מוכיחים יום יום שאפשר גם אחרת, שלא חייבים להשלים עם האלימות הגואה והמשמעת המידרדרת ושניתן ליצור סביבה שיש בה תרבות לימודים. מורים אלה יודעים שההצלחות שלהם אינן תוצר של מעשה קסמים, והמערכת כולה יכולה לעשות את מה שהם עושים מדי יום ביומו. בחזרה לאלף-בית, היוצא מתוך נקודת המבט של המורה ומבוסס על ניסיון מוכח בשטח, מציע מענה מפורט ובר יישום למשבר במערכת החינוך.
״זו לא השיטה, טמבל״ מאת ד"ר עינת וילף וצבי ביסק טוען כי שיטת הממשל בישראל מרובת חסרונות. אבל כך גם כל שיטה אפשרית אחרת. חסרונותיהן של שיטות אחרות פחות מוכרים לנו, אבל הם לא פחותים משלנו.
הספר בוחן שאלות פשוטות כגון: האם הבעיות של השיטה הישראלית גדולות מהבעיות של שיטות ממשל אחרות בדמוקרטיות כשהן נבחנות מקרוב ובהקשר היסטורי? האם באמת רצוי לשלם את המחיר הכבד של עצם המעבר משיטה אחת לאחרת רק כדי להחליף את הבעיות של השיטה שלנו בבעיות של שיטה אחרת? ובעיקר: האם בעיות היסוד שלנו כמדינה וכחברה באמת יהפכו לקלות יותר לפתרון בשיטת ממשל אחרת, או שהבעיות שלנו עמוקות יותר מכך?
לפי הספר, הרעיון של שינוי שיטת ממשל מעניק את האשליה שיש פתרון פשוט לבעיות שנראות חסרות פתרון. זוהי החרב שמבטיחה לחתוך את הקשר הגורדי של בעיות וסכסוכים מתמשכים בחברה הישראלית. כמעט שלא ניתן לעמוד בפני הפיתוי של ִאבחת החרב, אבל זהו פיתוי מסוכן.
בחודשים הקרובים בכוונת ד״ר עינת וילף להיפגש עם קהלים רחבים ככל האפשר במטרה לבחון האם לחזון ולרעיונות עליהם היא מדברת וכותבת, יש ביקוש בקרב הציבור. האם הרעיונות של מפלגת עוז משותפים לקומץ ישראלים או שהם מייצגים חלק ניכר ומשמעותי בציבור הישראלי.
לקביעת חוג בית או מפגש רעיוני, בירור על מפגש קרוב למקום מגוריכם או לכל שאלה אחרת – צרו קשר כאן: